על מנהיגות ומונהגות

כתיבה: טל בן עמי. זה קרה בצהרי יום אביבי , בעודי יושב עם חבר בבית קפה, מגיח מצידו השני של המקום בחור גדול מימדים ומתנפל על החבר בחיבוק ענק, אחרי שפרק את חיבוקו הנרגש הסתכל עלי ואמר, "תדע לך, אומנם עברו עשרים שנה אבל עד היום אני זוכר כמה המפקד הזה אהב אותי". מה היה שם בקשר שבין חייל פשוט למ"פ שלו שיצר אצלו כזו חוויה, במסמך זה אנסה להתחקות אחר תהליך הפיקוד כאקט של אהבה. יש אין ספור תיאוריות מודלים וכלים שמנסים ללכוד את תופעת המנהיגות, אבל משפט אחד שאמרה המשוררת והפילוסופית האמריקאית מאיה אנגולו מתאר אותה בעיני באופן מדויק ונוגע , "אנשים לא יזכרו מה אמרת להם ולא מה עשית עבורם, הם יזכרו איך גרמת להם להרגיש". הכוח של המשפט נובע בעיני מכך שהוא מתבונן על תהליך ההשפעה מתוך החוויה הסובייקטיבית של המונהגים. רוב רובו של העיסוק במנהיגות ממקד את תשומת הלב במנהיג, בתכונותיו, תפיסותיו, מיומנותו, ערכיו וכ', אולם ההתבוננות על המנהיגות דרך העיינם של המונהגים חושפת אספקטים אשר יכולים לשפוך אור על התופעה. באחד הפורום בנושא מנהיגות בהם נכחתי כיועץ אפיין מפקד בכיר את מנהיגותו, אחד המג"דים השיב לו את התגובה הבאה: "אתה המפקד שלי כי המערכת הגדירה לי אותך ככזה, אבל אתה המנהיג שלי רק אם אני מגדיר אותך ככזה" בדבריו, סימן המג"ד לדעתי את אחת ההבחנות החשובות בין מנהיגות לפיקוד. למרות שאת מעשה המנהיגות מבצע המנהיג ,את הגדרתו ככזה מעניקים לו מונהגיו. להתבוננות כזו יש משמעות רבה משום שהיא משנה את הגדרת המנהיגות מפעולה אותה מבצע המנהיג, אל החוויה הסובייקטיבית והפרשנית של המונהג את אותה פעולה, מכאן, שבכדי שמנהיג יצליח להיות מוגדר על ידי מונהגיו עליו להבין את עולמם הפנימי. כלומר, מהות האקט המנהיגותי מחייב את המנהיג ביכולת אמפטית בה הוא נדרש "לראות" את נפש מונהגיו, חוויותיהם ובעיקר צרכיהם. "יש לי בעיה להביע רגשות, גם חברה שלי אומרת לי את זה, אבל תדעו שאני מאוד אוהב אתכם" אמר מפקד צוות ביחידה מיוחדת לחייליו בסדנת פיתוח צוות, "אנחנו מרגישים", השיב הצוות והפתיע את מפקדם. ישנה דעה רווחת כי האהבה היא אקט של חום וקרבה רגשית ויתכן שהיא תואמת את משמעותה במובנה הרומנטי, אני רוצה להציע את המחשבה כי הבסיס של תחושת האהבה של הנאהב היא במענה שהוא מקבל לצרכיו מנותן האהבה ולה צורות רבות. צילום: יגאל סלבין עם התפתחותה של הפסיכולוגיה המודרנית נוספו תיאוריות מוטיבציה רבות אשר מיפו את צרכיו של האדם וחיפושו אחר מענה עבורם כגורמים מניעים, מודל פירמידת הצרכים של מאסלו היא דוגמא מוכרת לכך . הזווית המונהגית מאפשרת את ההסתכלות על בריאתו של מנהיג על ידי המונהג כאקט של מציאת אובייקט ממנו ניתן יהיה לצפות לשתי מהויות מרכזיות:1. הפחתת חרדה / מתן בטחון/דאגה (care) 2. מתן משמעות ופשר. הפסיכואנליזה תצביע על כך שאלו הן בדיוק הפונקציות שהורה מספק לתינוקו עם התפתחותו ועל כן תיאוריות פסיכואנליטיות מסבירות את תופעת המנהיגות דרך מונחים מעולם ההתפתחות הראשונית של המונהג. לאורך ההיסטוריה בכדי להתקיים באופן חברתי יצר האדם לעצמו מערכת של טכסים, מסורות, אמונות, ערכים, הבניות חברתיות והגדרות של סמכויות כמענה לצרכיו ומגבלותיו. אחת ההבניות הוא גם התפקיד המנהיגותי, כלומר המנהיגות היא תפקיד אשר מגיע מהצורך בשיתוף פעולה אשר דורש קביעה של מסגרות אנושיות מארגנות. להבנה אינטואיטיבית זו יש משמעות ביחס למוטיבציה של אנשים להיות מונהגים אשר בה אעמיק כעת. אחת ההגדרות המוקבלות למנהיגות היא היכולת להוביל אנשים לביצוע משימה, אולם, הגורם אשר מספק למנהיגות את משמעותה הוא החיכוך , כלומר, הפער שבין רצון המנהיג לרצון המונהג אותו המנהיג מנסה לצמצם על ידי הפעלת תהליך השפעתי בכדי שהמונהג יהיה נכון לבצע את שהוא מבקש. מכאן, שהחיכוך המבטא את הפער, מסמן את תהליך ההשתנות שעל המונהג לעבור בכדי לממש את הנדרש ממנו מהמנהיג. מבחן המנהיגות יהיה כאשר גם מנהיג וגם המונהג יהיו נכונים לשלם מחיר (פסיכולוגי) עבור התהליך. לדוג' המנהיג יכול לשלם מחיר בדמות כעס כלפיו, והמונהג בשינוי שהוא נאלץ לעשות. תהליך ההשתנות של המונהג הוא ליבה של תופעת המנהיגות, שכן, דרך השפעתו של המנהיג, המונהג עובר תהליך של שינוי מהמקום בו הוא היה טרם הופעלה עליו ההשפעה לזה שאחריו. ההשתנות היא פועל יוצא של החיכוך הנותן כאמור את המשמעות למושג המנהיגות. ההשתנות של המונהג יכולה להיות במספר רמות : התנהגות, תפיסות עולם, רגש, רוח . מאחר ואנו יודעים כי תהליך ההשתנות עבור האדם הינו תהליך מורכב ודיאלקטי, ומתוך ההנחה כי למונהג יש יכולת בחירה (גם אם לא מלאה) בתהליך ההשתנות שלו, מתבקשת השאלה מה יניע אותו לעשות זאת? מדוע שיהיה מוכן לקחת על עצמו תפקיד של מונהג ולשנות משהו בתוכו? מכאן נובע ש הבחירה של המונהג בלקחת על עצמו את תפקיד המונהג היא אחד השלבים המהותיים של תופעת המנהיגות, בתיווכו של מנהיג, המונהג יהיה מוכן לבצע שינוי באחת או יותר משלושת הפרמטרים: הרוח, התפיסה וההתנהגות. להבנתי, הנכונות של המונהג לקחת על עצמו את התפקיד שעונה על הציפייה כי הבחירה תשרת אותו ותספק לו מענה לצרכיו ברמה פיזית, פסיכולוגית או רוחנית (הרווח יכול להיות גם קולקטיבי כמו הגנה על המדינה ולא בהכרח באופן ישיר). מכאן שיש בין המונהג למנהיג חוזה בלתי כתוב בו המונהג מסכים לקחת על עצמו את התפקיד "המונהגי" כל עוד המנהיג יספק מענה לצרכיו (המודעים והלא מודעים). המונהג משאיל את עצמו לשירות המנהיג כדי שזה יפעל באופן שייטיב עימו פנימית או חיצונית והאופן שבו ההבטחה הזו תמומש יקבע באיזו מידה הוא יהיה מוכן להגדיר אותו כמנהיג. המונהג מעניק למנהיג כוח, להפעיל עליו כוח, ומספק לו רישיון להוביל אותו כל עוד תנאי ההסכם נשמרים. אני רוצה להציע את הרעיון שבו המונהג ייבחר לקחת על עצמו את התפקיד אם הוא יחזיק באמונה כי המנהיג יכול להיענות לצרכיו ( הפיזיים, מנטאליים ,רגשיים ורוחניים ). ככל שהמנהיג יצליח לתת מענה ליותר רמות של צרכים, יגדל פוטנציאל ההזדהות שלהם בסקאלה שנעה בין ציות להזדהות מלאה. באופן מתבקש ככל שההזדהות תהיה גבוהה יותר, תגדל הנכונות שלהם לאמץ לעצמם רבדים עמוקים יותר מרוחו של המנהיג. ההזדהות של המונהגים עם המנהיג היא בשלוש רמות: 1. עם ה למה 2. עם ה מה 3. עם האיך . בכדי לענות על צרכי המונהגים, על המנהיג למלא שתי פונקציות 1. הכרת עולמו הפנימי של המונהג - יכולת להכיר לעומק את אמונותיהם, רגשותיהם, ערכיהם, ובעיקר צרכיהם של מונהגיו. 2. מתן מענה : היכולת לגזור משמעויות מההיכרות ולספק מענה לצרכיו של המונהג. השינוי הפרדיגמתי שאני מציע הוא העברת המיקוד של המנהיג מהשאלה מה אני צריך מהמונהגים ? לשאלה מה הם צריכים ממני ? לא איך יעריכו, יאהבו או יכבדו אותי, אלא איך אני יעריך, יאהב ויכבד אותם . המעבר הוא מלראות את המונהגים כמשאב ואמצעי להשגת המשימות או הצרכים של המפקד והמערכת, לתכלית משל עצמם. השאיפה של כל מפקד זוטר היא להצליח לאזן בין הצרכים של הארגון המשימה והאנשים, אולם נשאלת השאלה האם זה אפשרי והוגן לבקש ממנהיג לראות את המונהג שלא כמשאב בארגון משימתי ובעל תכלית שמעודדת הקרבה? בתקופה בה, המפקדים בתחושת מבחן מתמשכת, במחסור תמידי במשאבים (זמן, כוח אדם, ציוד וכ') בתחושת אחריות הדורשת משימתיות בלתי מתפשרת , לצד צורך אישי להצלחה ומימוש, יכולים בנקל המפקדים לראות את החיילים כמשאב העומד לרשותם לשם מימוש האחריות הפיקודית ובכך לאבד את המבט הרואה אותם כתכלית משל עצמם. כאשר זה קורה, הפקוד הופך מלוחם לאמצעי, מפרסונה ייחודית לבעל תפקיד, או במילים של חייל שפגשתי במסע שחרור "הפכנו בעיני המפקדים לעוד סוג של אמל"ח". אין לי ספק שגם מפקדיו של אותו חייל לא היו רוצים שזו תהיה החוויה שלו, ופער זה, מדגים את האתגר המנהיגותי המורכב כל כך בלהצליח לראות את המונהגים דרך צרכיהם ולא דרך צרכי המערכת והמשימה. הפסיכולוג אריך פרום ראה באהבה את התשובה לבעיית הקיום האנושי ולחוויית הבדידות אותה ראה כאם כל המצוקות‏. הוא קבע כי האהבה היא אמנות, שיש ללמוד אותה מבחינה תיאורתית ויישומית, כשם שלומדים מוזיקה, נגרות או הנדסה. את האהבה הגדיר כ"השגת אחדות בינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה"‏, והריסת המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. עוד קבע שלכל צורות האהבה יש יסודות משותפים והם: 1. דאגה (care) פעלתנית לחייו והתפתחותו של מושא האהבה . 2. אחריות לקיומו הפיסי או לצרכיו הנפשיים של מושא האהבה. 3 כבוד - לראות את האדם כמות שהוא, לחוש בעצמיותו הייחודית ולדאוג שיתפתח כפי שהוא. 4. ידיעתו והכרתו של האדם, לחדור אל סודו, ולהיות איתו בברית‏. אם נסתכל על ארבעת המרכיבים אותם ציין פרום, נראה שאלו נותנים את המענים לצרכיהם של המונהגים, חרף הפשטות לכאורה של העקרונות, אין ספק שהיישום שלהם דורש עבודה מתמדת, לעיתים סיזיפית, כפוית טובה, רוויה במהמורות והקרבות מצד המפקד. אהבת המפקד לפקודיו מאותגרת על ידי עקת השיגרה הזהות הקרבית ומאפייני הפיקוד הטקטי, אך אחד הוא מצליח לעשות כן, גם עשרים שנה אחרי יקום הפקוד ויגיד, המפקד שלי אהב אותי. "אין דרך יותר טובה ללמד איש פח על רגש מפשוט לאהוב אותו" כתב לי מפקד צעיר אחרי סדנת פיתוח צוות וסיכם בזה את כל התורה.