על הקשר שבין לראות את חצי הכוס המלאה, חוסן ומנהיגות

כתיבה: עדי שירצקי. בתחילת שנות ה90 קבוצת חוקרים מובילים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מצאו שאנשים פאסימיים ודכאוניים הם מציאותיים יותר בהערכת תוצאות עתידיות של אירועים בחייהם. רעיון זה כונה "ריאליזם דכאוני". משמע, להיות פסימי ולראות את חצי הכוס הריקה זו גישה מציאותית יותר לחיים. עבור מפקדים רבים בצה"ל, "מציאותיות" היא מרכיב חשוב מאוד בקבלת החלטות. אז למה אם כן, בכל זאת שווה למפקדים שנדרשים להוביל משימות ואנשים דווקא לראות את חצי הכוס המלאה? תחילה נאמר שלמחקרים במתוארים לעיל קמו מתנגדים רבים, וחוקרים רבים סתרו את הרעיון שלהיות פאסימי זה יותר מציאותי. מעבר לכך נמצא שדווקא לאופטימיים יש יתרון גדול - אנשים אופטימיים מפגינים חוסן מנטאלי גבוה יותר ויכולת התמודדות טובה יותר עם קשיי החיים ועם משברים. הם מצליחים יותר בלימודים ובעבודה ושבעי רצון יותר מהישגיהם. האופטימיים מפגינים יכולת התמודדות טובה יותר עם לחץ, יש להם יותר רווחה נפשית והם סובלים פחות ממחלות כלי דם והתקפי לב. לאופטימיות יש אפילו השפעה על תמותה-אופטימיים מאריכים ימים יותר מפאסימיים (1). האם נולדים עם הנטייה להיות אופטימיים ולראות את העולם דרך משקפיים ורודים? לפי ד"ר מרטין זליגמן מאבות המחקר בתחום, אנשים אכן נולדים עם נטייה להיות יותר, או פחות, אופטימיים. הוא וצוות החוקרים שעובדים איתו, מצאו שכאשר אנשים נתונים במצבים קשים הם שונים האחד מהשני באופן שבו הם מסבירים אותם לעצמם. כאשר האופטימיים נתקלים באיום או בנסיבות חיים קשות, הם נוטים להסביר אותם לעצמם כאירוע נקודתי ולא כמשהו שתמיד קרה קורה ויקרה, וגם לא ככזה שישפיע על שאר תחומי החיים שלהם. הם מתייחסים למצב קשה כאל משהו זמני שעשוי להשתנות לטובה והם מחפשים באירוע את המרכיבים עליהם הם יכולים להשפיע, וכך מצליחים לחוש יותר משמעותיים ואפקטיביים בהתמודדות עם המצב. התייחסות כזו לדברים מאפשרת להם לחוש רגשות חיוביים של תקווה, של בטחון ושל השפעה ומובילה להתמודדות טובה יותר. לעומתם, הפסימיסטים נוטים להסביר לעצמם את אותו איום או קושי כמצב כוללני מאוד, ככזה שלא עתיד להשתנות, שאין להם יכולת להשפיע עליו ולכן ההתמודדות שלהם עם המצב פחות אפקטיבית (2). לדוגמא, אם האופטימיסט ייכשל במשימה או יקבל שיבוץ לתפקיד שלא רצה בו הוא יאמר לעצמו "הפעם לא הצלחתי לבצע את המשימה כמו שרציתי או להתקבל לתפקיד שרציתי, הייתי יכול להתכונן טוב יותר, זה משהו שהוא בשליטתי בפעם הבאה אעשה את זה ואצליח יותר". לעומת זאת, הפסימיסט יגיד לעצמו "אני אף פעם לא מצליח במשימות, או אני אף פעם לא מקבל את התפקידים שאני רוצה! לא משנה מה אני עושה זה לא הולך לי ואני בחיים לא אצליח!". כשאנשים חושבים באופן כזה, הם חשים רגשות שליליים של עצב ותסכול נוטים לכעוס ולהאשים אחרים ואת הנסיבות בקשיים שלהם. הם מפחדים מכך שאין להם את והיכולת להתמודד עם האתגרים מולם הם ניצבים והבטחון העצמי שלהם יורד. קשת המחשבות האמונות והרגשות האלו מובילה לוויתור מראש והימנעות מהתמודדות עם המצב. והנה לנו הקשר ההדוק בין חוסן לאופטימיות- אז אולי מי שאופטימי מאוד מסתכל לפעמים במשקפיים קצת ורודים מדי על העולם ולפעמים הוא יטעה בהערכותיו . אבל. ... גם אם יטעה וייתקל במציאות קשה יותר מזו שלה ציפה הוא לא יתערער ולא יישבר כל כך מהר!! האופן שבו הוא חושב ומפרש את המצב, יעמוד לעזרתו ויגרום לו להישאר יציב על רגליו. הוא יראה את המצב כזמני נקודתי ובר התמודדות ויפעל לטפל בבעיה שנוצרה תוך שהוא מאמין שיצליח להתמודד היטב. האם ניתן לפתח ולחזק נטייה לאופטימיות? מתברר שכן! אז אם אתם קצת פאסימיים מטבעכם בואו ואמצו גישה אופטימית לטיפול בבעיה הזו 😊 - זה יכול להיות זמני ובר התמודדות! מתברר שגם מי ביננו שלא זכו להיוולד עם משקפיים ורודים על קצה החוטם יכולים בעזרת אימון, לאמץ נקודת מבט אופטימית יותר לאירועי החיים ולשפר את החוסן וכושר ההתמודדות במצבים קשים. ככל שמתאמנים על חיזוק השריר הזה, מגלים שהשקפת העולם מתחילה להשתנות ומצליחים לחשוב מחשבות חיוביות. אז ניתן גם במצבים מרגיזים, קשים מפחידים ומתסכלים ולהרגיש יותר בטחון ופחות ייאוש תסכול ועצב. כתוצאה מכך מסגלים גם יכולת טובה יותר לפתור בעיות בענייניות וביצירתיות . אז איך עושים את זה? א. בסוף כל יום חישבו (ועדיף שתרשמו לעצמכם) 3 דברים טובים שקרו לכם באותו יום. מחקר ארוך טווח שנעשה באוניברסיטת פנסלבניה על ידי זליגמן וצוות חוקרים נוספים מצא שאחרי שבוע של כתיבה כזו, חל שיפור משמעותי ברווחה הנפשית. שימור שנשמר לאורך מספר רב של חודשים – התברר שמי שהתחיל הרגיש מיד את השיפור והמשיך לאורך זמן גם אחרי שהמחקר כבר נגמר . כמעט לא ייאמן - כמה פשוט ככה יעיל! נסו התמידו ותגלו בעצמכם! ב. כשאתם נתקלים בקושי נסו לשאול את עצמכם איזה דבר טוב בכל זאת יכול לצאת מזה? התשובה עשויה להיות תחילת הדרך לשיפור ההרגשה שלכם ולפתרון. ג. מסגרו מחדש- במקום להתייחס למצב קשה כאיום נסו להתייחס אליו כאתגר –זה ישפיע על אופן התגובה וההתמודדות עם הקושי. ד. לפעמים כשנתקלים בקושי או איום, זה כל כך גדול ומפחיד שזה משתק וחוסם כל יכולת לתת פתרון לבעיה. נסו לפרק את המצב המורכב לחלקים לזהות מה הבעיה ואיזה פתרון אפשר לתת לה . אולי זה לא יפתור את הכל, אבל זו התחלה וזה בהחלט עשוי לשפר את ההרגשה ולהתניע תגובה של התמודדות. ה. האופטימיים מזהים איפה הם יכולים לשלוט ולהשפיע- על מה ישפיעו ועל מה לא. תנו פתרונות במקומות שאתם יכולים ונסו לא לריב עם המציאות ולקבל את המצב היכן שאין יכולת להשפיע. התמקדו במה שאתם יכולים להשפיע עליו נהלו את האנרגיה שלכם בחוכמה! שימרו את הכח לעשיה. ו. חיתרו ללמוד לדעת להבין ולחפש עוד מידע על הנושא איתו אתם מתמודדים וכך תגבשו אסטרטגיית פעולה יותר בקלות ז. העיזו לבקש עזרה, חפשו תמיכה: בהיבטים מקצועיים - יש מומחים מכם בכל תחום כמעט, בהיבטים תפעוליים – לפעמים אי אפשר לבצע הכל לבד בעשר אצבעות ובהיבטים רגשיים. שתפו אנשים שאיתם אתם חשים נוח לחלוק לבטים וחששות. ח. התמודדות עם אתגר וקושי תובעת הרבה משאבים היא עלולה להיות מתישה ושוחקת. הטעינו את הסוללה הפנימית שלכם במה שנותן לכם כוח להתמודד במצבים קשים: קשר עם חברים ומשפחה, עיסוק בספורט, שימוש בהומור וכל פעילות אחרת שפורקת מתח ומאוששת את הגוף והנפש. אם תצליחו לאמץ כמה מההתנהגויות ודפוסי החשיבה האלו ולדבוק בהם דווקא ברגעים הפחות טובים הם צפויים לשפר את הרגשתכם, את עמידותכם ואת התוצאות אליהם אתם מגיעים. כמפקדים המובילים משימות ואנשים, קבלת ההחלטות והפעולה שלכם תושפע לחיוב, אך אולי אף חשוב מכך, תהוו מקור לדוגמא אישית והשראה עבור הפקודים שלכם. הם ילמדו דרככם כיצד להתמודד טוב יותר ברגעי קושי ומשבר. בטחון ותקווה מצידכם ישפיעו גם עליהם ויסמנו להם את הדרך. בחנו את עצמכם האם אתם אופטימיים או פסימיים מטבעכם? מצורף קישור לשאלון המקורי של ד"ר זליגמן (באנגלית) באתר של אוניברסיטת פנסלבניה הנקרא Authentic Happiness השאלון מבוסס על סגנונות ההסבר העצמי שהובאו כאן בפוסט. https://www.authentichappiness.sas.upenn.edu/questionnaires/optimism-test מקורות: 1. https://www.coursera.org/learn/positive-psychology-resilience/lecture/Ac9c4/1-7-benefits-of-optimism 2. Peterson C. (1991) The Meaning and Measurement of Explanatory Style, Psychological Inquirery, 2, issue 1.