טיפול בפרט ופיתוח פקודים מזווית קצת אחרת

כתיבה: טל בן עמי.

הילדים / ג'ובראן חליל ג'ובראן

ילדיכם אינם ילדיכם,

אלא פרי געגועי החיים אל עצמם:

כי באים המה דרככם, אך לא מכם,

חיים עמכם,

אך אינם שייכים לכם.

תנו לילדיכם את אהבתכם,

אך לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם.

גופם ישכון בבתיכם,

אך לא נשמתם,

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם,

אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור,

ולא יתרפקו על האתמול.

אתם הקשֶת ממנה כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים,

הקשָת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,

ברצותו כופף קשתו למען חציו הנורים למרחקים -

כי אוהב הוא את החצים במעופם.

לא פעם אני שומע מפקדים המדברים על הפיקוד ככזה המדמה את תחושת ההורות, חלקם אף מכנים את פקודיהם ילדיי ומבטאים בכך את עוצמת הקשר, תחושת האחריות ורגשות הדאגה והאהבה כלפיהם. מעניין הדבר כאשר נשמעים ביטויים כאלו ממפקדים אשר טרם הפכו להיות הורים בעצמם ובכל זאת חשים את הרגש העוצמתי בתפקיד הפיקודי שככל הנראה מחבר אותם לאותו קשר עמוק שחוו מהוריהם כילדים.

המשורר הלבנוני חליל ג'ובראן הוא מתאר את נקודת מבטו ביחס למהות התפקדי ההורי המתורגמת באופן אלגורי לתפיסה ורוח הגידול המיטבית בעיניו. אני סבור שהעמקה במשמעויות השיר יכולה לסייע לכם לשאול את עצמכם שאלות סביב תפיסת התפקיד בה אתם מחזיקים כמפקדים בנוגע למהות ואופי הקשר שלכם עם הפקודים.

אפתח ואומר שבעיני התכלית ההורית אשר מובילה לאתגר המרכזי בגידול ילדים הוא למצוא את הדרך שתספק את הסביבה שתאפשר לילד לממש את הפוטנציאל האנושי הטמון בו (כישורים, נטיות, יכולות ,זהויות, כוחות, ערכים) באופן שיהיה מותאם להתמודדות מוצלחת עם אתגרי החיים.

אתגר זה שעון על הנחת יסוד פילוסופית דטרמיניסטית (כלומר שלאדם אין בחירה ביחס אליה) סביב הגדרת האדם הגורסת כי האדם נולד עם פוטנציאל ייחודי אותו ראוי שיגלה ויפתח לאורך חייו, מכאן שאם התכלית ההורית היא לסייע לילדו לפתח את אותו פוטנציאל , הרי שזו דורשת שני תנאים, הראשון , על ההורה לזהות את אותו פוטנציאל, להמשיג ולדייק אותו עבור ילדו והשני, עליו ליצור את ההזדמנות ולאפשר את הסביבה בכדי שילדו יממש בה את הטמון בו. לדוגמא, אם נולד ילד עם פוטנציאל אומנותי גבוה, הרי שראשית על ההורה לזהות יכולת זו ובכדי לממש אותה יהיה על ההורה לאפשר לו להתנסות בפרקטיקה אומנותית.

התפקיד ההורי מייצג מעבר דרמטי בחיי האדם בו הוא נדרש לקחת אחריות על דמות נוספת שאינה הוא, כאשר אחריות זו כוללת גם אספקט חינוכי, הדבר דורש ממנו לנסח לעצמו תשובות לשאלות מהי אותה אחריות הורית? ובאיזה אופן מממשים אותה?

בכדי לענות על שאלות אלו, יהיה עליו לצעוד צעד אחד אחורה ולבחון שתי הנחות יסוד עמוקות יותר מהן נגזר התהליך החינוכי, מהו משמעות הקיום וכיצד יש לממש אותו עליהן מעט ארחיב מיד. למרות שעל פי רוב אין האדם מהרהר בשאלות אלו באופן שיטתי, הוא מחזיק בתשובות אינטואיטיביות אשר לרוב משחזרות את המוכר לו והפנם במהלך חייו.

ג'ובראן מזמין את ההורה (או כל סמכות מגדלת) לעצור ולשאול את עצמו שאלות אלו דרך בחינת התהליך החינוכי המתקיים בינו לבן בנו.

למרות ששאלות יסוד אלו, הן מופשטות ועמוקות ולרוב עם תשובות עמומות, יש להן ערך ומשמעות פרקטים יום יומיים ביחס לבחירות שאדם לוקח בחייו.

1. מהו הקיום? או במילים אחרות מהי משמעות החיים (בהנחה שיש כזו), שאלה אשר מגדירה לאדם מהם החיים "הראויים" ומהם אותם ערכים "נכונים" אליהם יש לחנך. שאלה זו מנחה את האדם כיצד לחיות, לאן לשאוף ומה עליו לעשות בכדי להשיג משמעות בחייו. לדוגמא: האם מטרת הקיום להיות מאושר, להיות עשיר, להיות אמיץ, להיות בעל משפחה, להנות מכל רגע, לעסוק בלמידה של דרכי האל וכ'.כל תשובה מובילה לנתיב חיים אחר ובאופן ישיר למהלך חינוכי אחר.

2. מתוך התשובה לשאלת המשמעות והגדרת החיים הראויים גוזר האדם את התשובות לשאלה כיצד עושים זאת, מהי הדרך להשיג את אותו הישג התפתחותי קיומי. שאלת האיך מובילה לבחירה של צורת חיים, מיקוד ההשקעה שלו,

אחרי שענינו על שאלות לא פשוטות אלו, ג'ובראן פורס את משנתו ביחס לאופן בו הוא רואה את התהליך החינוכי אך מזהיר מנטייה אנושית שגויה אשר לרוב הינה לא מודעת סמויה מן העין אשר עלולה לפגום בתהליך. ג'ובראן מזהה כשל התפתחותי אשר במסגרתו ההורה אשר מממש את אחריותו החינוכית דרך השלכה של עולמו הפנימי על ילדו באופן שעושה בילדיו שימוש למילוי צרכיו, הוא רומז לכך שההורות הופכת להזדמנות לעשות תיקון לכישלונות או פספוסים אשר ההורה חווה בחייו בעברו ובכך הוא חוטא לתכלית ההורית עליה כתבתי בתחילת הדברים.

ג'ובראן מכוון למצב בו ההורה (כנראה שלא ביודעין ועם כוונה) מממש את עצמיותו באופן שעושה בילדיו שימוש למילוי צרכיו, או במילים אחרות, הילד הופך להיות אמצעי עבור ההורה ומשאב למילוי צרכיו הנרקיסיסטים ולא תכלית משל עצמו.

ג'ובראן מדליק נורת הזהרה ממצב כזה ומציב בפני ההורה אתגר התפתחותי , עליו יהיה להשהות את צרכיו הנרקיסיסטיים על מנת לאפשר לילדו לגדול באופן שמותאם לצרכיו. עליו למקד את השפעתו על זיהוי הפוטנציאל של ילדו ולספק לו את התנאים שיאפשרו לו לבצע את תהליך הגילוי וההתהוות של עצמיותו. ג'ובראן מודע לכך שהדבר יכול לפגוע במימוש הפנטזיות ההוריות עליהן חלם ההורה (הורה שרוצה שבנו יהיה... ולא ...) ועם זאת אומר לו בדרכו העדינה, אתה תמלא את ייעודך ההורי רק אם תדאג שהילד שלך יתפתח ויגדל להיות הוא (ולא כדי שיהיה גרסה מתוקנת של עצמך) הוא מכיר בכך שמימוש האחריות האתית הקשה הזו מאלצת את ההורה לבחון לא מעט מצבים בהם הדבר יוצר קונפליקט פנימי ומציע על מה שבעיניו היא הבחירה הנכונה.

אין הדבר פסול כלל ועיקר את הרצון להקנות לילד ערכים אשר תואמים את השקפתו של ההורה ביחס למה הם החיים הראויים, ההפך, זהו התהליך החינוכי הטבעי, אולם, עליו לעשות את כל זאת מבלי להסליל אותו אל מתווה הווייתי אשר מקיים את עצמיותו של האב. עליו לזכור כי הדבר הנתפס בעיניו כראוי הינו ביטוי של עצמיותו שלו ויתכן ואף רצוי כי בנו יבחר בנתיב אשר מתאים לעולמו הפנימי הנפרד והשונה מזה של הוריו, יהיה על הילד לגלות מהו הראוי עבורו, לנסח לעצמו תשובות איתן הוא יהיה שלם ביחס לשאלות היסוד הקיומיות. תהליך חינוכי ראוי מוביל להפרדות ברבדים שונים של הקיום ואולי הקשה ביותר להכלה הוא זה בו הילד בוחר נתיב חיים שונה ויפעל בעולם בצורה שונה לגמרי. יותר מזה, ג'ובראן אומר, שעת הילד יגדל להיות מי שהוא , היא, היא ההוכחה כי התהליך החינוכי צלח.

ג'ובראן מזמין את ההורה למשימה התפתחותית קשה, ומבקש ממנו לסמוך על עצמו ועל ילדו באופן אפריורי, לסמוך על תהתליך ההתפתחותי שיוביל למימוש ראוי של חייהם, להאמין כי אם יהיו מוכוון לקשב ואמונה בבנו רק מעצם היותו בנו תושג התלכית ההורית.

המרכיב החינוכי וההתפתחותי במכלול התפקיד הפיקודי הוא במובנים רבים מורכב יותר מהתפקיד ההורי וזאת משום שמימוש אחריותו של המפקד היא קודם כל למשימה עליה הוא מופקד כביטוי של עקרון המלחמה הראשון בתורת הלחימה הצהלית של דבקות במשימה לאור המטרה. הדבר יוצר כמובן קונפליקט בסיסי אשר מאפיין את כל תפקידי הפיקוד מהזוטר עד הבכיר ביותר אשר מתאר את המתח שבין מימוש המשימה לדאגה לאנשים. עמידה במשימה כערך ראשון מבין שווים בתרבות הצבאית כמעט בהכרח הופכת את הפקוד למשאב אשר תפקידו לממש אותה ובכך היכולת לראות אותו כתכלית משל עצמו הופכת מורכבת יותר. אין ספק שהיכולת לנווט בסבך המורכבות ולהחליט מתי המשימה חשובה מהאנשים ישאר לעולם אתגר ללא כללים ברורים ולהיות מתח מרכזי בהובלת פקודים.

הפיקוד המשימתי מהווה את פילוסופית הפיקוד המרכזי בצה"ל, ככזה הוא מניח שכל דרג הוא המתאים ביותר להבין את תמונת המצב הרלוונטית עבורו והינו הסמכות המיטבית לקבל החלטות עבור המשימה המסוימת שלו. כדי לעשות זאת הוא צריך להיות עצמאי ובעל סמכות לקבל החלטות משמעותיות. רציונאל זה מצביע על הערך הגדול בבניית עצמיותו וזהותו הפיקודית של הפקוד , על כן פיתוח הפקודים אינו רק אספקט אתי (אולי כפי שהשיר מצביע עליו) , כי אם בעל משמעות מקצועית ההכרחית למימוש ייעודו של הצבא.

מצאתי שאחת הדרכים שמסייעות בניהול המתח הזה היא דרך האהבת הפקודים, אהבת המפקד את פקודו מאפשרת את ההירתמות של הפקודים למפקדו אשר משמעותה הפסיכולוגית היא מצב בו הפקוד מוותר על צרכיו ההתפתחותיים לטובת המפקד שלו (או המשימה המיוצגת על ידו). אהבה זו אל לה להיות אמצעי, אל לה להיות מצומצמת, אל לה לשרת את צרכיו של המנהיג לקבל תמורה אליה, אהבה זו צריכה להיות אהבת חינם הנובעת ממימוש האחריות הפיקודית ואהבת האדם כערך אפריורי אשר המפקד בוחר בו יום יום.

הפסיכולוג אריך פרום ראה באהבה את התשובה לבעיית הקיום האנושי ולחוויית הבדידות אותה ראה כאם כל המצוקות‏. הוא קבע כי האהבה היא אמנות, שיש ללמוד אותה מבחינה תיאורטית ויישומית, כשם שלומדים מוזיקה, נגרות או הנדסה. את האהבה הגדיר כ"השגת אחדות בינאישית בהתמזגות עם נפש שנייה"‏, והריסת המחיצות המבדילות בין האדם לזולתו. עוד קבע שלכל צורות האהבה יש יסודות משותפים והם:

1. דאגה (care) פעלתנית לחייו והתפתחותו של מושא האהבה .

2. אחריות לקיומו הפיסי או לצרכיו הנפשיים של מושא האהבה.

3 כבוד - לראות את האדם כמות שהוא, לחוש בעצמיותו הייחודית ולדאוג שיתפתח כפי שהוא.

4. ידיעתו והכרתו של האדם, לחדור אל סודו, ולהיות איתו בברית‏.

למרות הסכנה בקליאשתיות אני סבור שראוי לסיים את הפוסט הזה בציטוט האלמותי שמזקק בעיני את מהות הפיקוד שתבע דוד בן גוריון "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם - אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך"